הייתי עיוור

הסיפור שלי קצת שונה, ואני לא יודע עד כמה הוא מתאים לקונספט כאן באתר. אבל בעולם מתחדש, ובמערכות יחסים, בעיני בסופו של יום, הכל מתחבר עם הכל.

אז הכרתי בחורה, אחרי שנתיים של רווקות, היא היתה, בלי שום ספק, הבחורה הכי יפה שאי פעם הייתי איתה, היא היתה צעירה ממני ב5 שנים, כשאני הייתי אז בן 24.
זה התחיל ביופי שלה, אבל מהר מאד, מדייט לדייט, התקרבנו בטרוף, זה לא לקח יותר מכמה פגישות, להבין שאנחנו רוצים להיות ביחד.

דברים הלכו די טוב, למרות שצצו לאט לאט המון בעיות, ששנינו, מסיבותינו, בחרנו להדחיק ולא להתייחס אליהן.
היא נפרדה ממני אחרי חצי שנה שהיינו יחד. ושם התחיל הבלאגן.

היא לא ממש הסבירה, ואני מאד רציתי הסברים, הייתי עיוור, רציתי רק לשמוע למה, ולדעת למה, למרות שכל הסיבות היו מונחות לי מול העיניים, וזה היה דיי ברור.

עברו חודשיים, שבהם היא התרחקה ממני לחלוטין, יש להגיד שלמדנו באותה אקדמיה באותו זמן. ואז נפגשנו במסיבה של מכרים משותפים.
זה היה אפילו דיי נחמד, דיברנו קצת, חייכנו, אבל הג'וק לא יצא לי מהראש. בשלב מסוים כשהיא חזרה מהשרותים, פגשתי אותה במסדרון של הקומה, אמרתי לה שאני רוצה לדבר איתה, והיא אמרה לא. אמרתי בבקשה, רק תדברי איתי שניה, והיא אמרה לא. היא התחילה להתרגז, היא הסתכלה עלי במבט נורא מוזר. מבט שלא הכרתי. היא ניסתה לעבור אותי, אבל אני , בלי לגעת בה, רק בלעמוד מולה, חסמתי את דרכה, כבר על זה אני מתחרט בטרוף.. היא המשיכה להגיד שנמאס לה, ושהיא רוצה שנדבר רגיל, ושאין על מה לדבר. היא שוב ניסתה לעבור, וחסמתי אותה שוב, ואז היא דחפה אותי, כבר לא חסמתי אותה, רק אמרתי לה, בבקשה תדברי איתי רגע, והיא הלבישה לי סטירה, הייתי שיכור לגמרי, והיא סחית לגמרי. הסטירה לא כאבה, ואמרתי לה, תירגעי, תדברי איתי שניה! והיא הלבישה לי עוד אחת, זה כבר כאב קצת, מהעצבים חסמתי את דרכה שוב, והיא הלבישה לי עוד סטירה. בשלישית, האינסטינקט שלי נכנס לתמונה, והיא קיבלה סטירה בחזרה, לא חזקה במיוחד, אבל "הוגנת".
הפכתי לבן, זזתי מייד ונצמדתי לקיר, והיא ברחה משם.. סיפרה לאנשים במסיבה שהרבצתי לה. ואני כמובן בבושת פנים הלכתי משם.

אבא שלה שלח לי הודעה מספר ימים אחר כך, אמר שהוא חושב לקרוא למשטרה. הכל נהיה בלאגן אחד גדול. והיא מאותו ערב נורא, נעלמה מחיי לתמיד.
עברה שנה מאז, אני מרגיש נורא עדיין, מאד נורא שהרמתי יד על בחורה. אפילו יותר, כי היא מעולם לא קיבלה את ההתנצלות שלי. כמה שניסיתי.

הסוגיה פה שונה במקצת. מה שאני מנסה להעלות פה, זה עניין החרטה על מעשה רע, האם באיזה שהוא שלב ניתן לסלוח לעצמך על טעות שעשית, אמנם לא מדובר במין, אבל באלימות, שאני תוהה, מה גבולה והגדרותיה, בתוך היחסים שבין גבר לאישה.

עוד מעשה מסריח מבחינתי

הסיפור שלי הוא דוגמא להתנגשות בין ערכים ליצרים.
ערכים: אני פעיל חברתי, ולדעתי בעל אמפתיה גבוהה.
מהמשפחה, במיוחד אחותי, קיבלתי ערכים חזקים מאוד של כבוד האשה וכבוד לפרטיותה. כ"כ חזקים שלדעתי הרבה פעמים הדרך שבה גברים מתחילים עם נשים היא פשוט דוחה, כמו למשל הימרחות במועדון.
בנוסף לזה, אני מטפל הוליסטי. מהפן הזה למדתי גם את ההבדל בין מגע אפלטוני, שחסר בתרבות שלנו, לבין מגע מיני. אני עושה הפרדה מוחלטת בין שני הדברים, ואף פעם לא השתמשתי בכישורים שלי כדי, מפאת מחסור במילים באספקט הזה (למשוך(?) לשכנע(?) להזרים(?!)), שתסכים ליחסי מין. לא פעם אמרו עליי שאני בן אדם טוב מדי. ועם זאת..
יצרים: יש בי התנגשות חזקה של הערכים שקיבלתי בחיים, לבין היצרים הפיזיים. אחת הבעיות החמורות מבחינתי היא שקשה לי להחזיק את עצמי פיזית. כל פעם שאני רק מתחיל להרגיש, או שנראה לי שיש איזושהי משיכה ביני לבין מישהי, כבר יש לי זקפה. איך משחקים את המשחק בצורה כזו?!
יש לי יצר מיני חזק, אבל בשל הערכים כביכול שיש לי אני מדכא אותו עד עפר.
ומכאן גם נובע החטא שלי..

לפני 12 שנים, כשהייתי עוד מתבגר שבודק את הגבולות שלו, בדקתי אותם בצורה הלא נכונה.
בבי"ס הייתי שומע סיפורים של בנים אחרים, איך היו דוחפים ידיים לבנות ומה לא, ולא האמנתי שהבנות מקבלות את זה בצורה כ"כ פסיבית ולא מתנגדות. הרגשתי לא נורמלי, האם אני המשוגע?
ואז בבית, חייב לציין שאני מהדור שהתחיל עם פורנו באינטרנט, הייתי מאונן מתי שרק אפשר.
באותו זמן, הייתה באה אלינו מנקה פעם בשבוע. לא הייתי מגדיר אותה כמישהי מושכת, מה שעוד יותר הופך את זה ללא אופייני, אבל כאילו נכנס בי מין דיבוק. הייתי חייב לחשוף את עצמי פיזית בפני מישהי. מין יצר כזה שגרם לי לרצות שיראו את כולי.
זה התחיל בשלבים, עד שפעם אחת פשוט יצאתי למסדרון רק עם חולצה. היא מיד רתחה מכעס ואיימה להתקשר למשטרה. לדעתי היא הייתה צריכה לעשות ולא לאיים.
מיד זה היה כאילו החזרתי לעצמי את השליטה וקלטתי מה עשיתי. לא האמנתי על עצמי שממש עשיתי כזה מעשה נתעב!
שנים הענשתי את עצמי, וכל הפעילות המינית שלי, אם אפשר לקרוא לה ככה, התחילה די מאוחר.
ועכשיו זה קרה לי שוב..
לאחרונה התחיל איזשהו משחק בין מישהי קרובה אליי ואני. ידעתי שזה לא יגיע לשום מקום וגם לא רציתי בזה, עוד יותר גרוע אני יודע שגם היא לא. ושוב פעם השד הזה בתוכי גרם לי לעשות דברים נתעבים. מה שיותר גרוע, מבחינתה, זה שהיא כאילו התעלמה ממה שאני עושה. זה הגיע למצב ששוב אני חושף את עצמי מול מישהי, רק שהפעם היא לא אמרה כלום! כשחזרתי לעצמי, עימתתי אותה עם מה שקרה. שאלתי אותה אם זה נראה לה לגיטימי, ואמרתי לה שבמקומה הייתי מכניס לעצמי אגרוף לבטן ומאיים לקרוא למשטרה. עכשיו איך ממשיכים?!
שיעור לא נעים לחיים מבחינתה, ועוד מעשה מסריח מבחינתי..

=-=-=-=-=
הערה אישית:

לפעמים נראה לי שיש לי אוטיזם קל. אני סובל מבעיות ריכוז, וככזה אני כביכול  נוטה יותר לקשיי תקשורת. לכן אני לא תמיד הולך עם ההרגשה שלי כשאני בסיטואציה כלשהי עם מישהי מהמין השני, כמו למשל כשיש הרגשה שזה הזמן הנכון לנשק וכד'. אני מחפש את האישור המילולי כדי לוודא שבאמת זה המצב, וכאן אני חוזר לערכים שלי, מה שקצת דופק אותי כי זה אומר "להרוס את המשחק" והרומנטיקה.
ואז מצד שני אני עושה את המעשים המחרידים האלו, שהם תוצאה מכל הריסון העצמי שאני כופה עליי.
אני חייב עזרה. אני חייב ייעוץ והכוונה. אני לא מרגיש שמגיע לי להכות את עצמי כל החיים, ואני רוצה זוגיות. לדעתי בגלל זה מכאן נבעה התקרית השניה שלי. ואם זה ימשיך אני ממש פוחד שתהיה תקרית שלישית ומכאן אני כבר מסגיר את עצמי למשטרה.
הבעיה, שבגללה גם לדעתי קם תא וידוי, היא שאני לא לבד. אני רואה שיש פה עוד הרבה גברים שנקרעים בין הערכים שלהם ליצרים שלהם.
איך אנחנו מפתחים תקשורת, שמצד אחד לא תהרוס את הרומנטיקה, שבנויה על קריאה של סימנים שניתנים לכמה פירושים (אני אהיה קיצוני ואשרבב לפה את תקרית חיים רמון), ומצד שני עדיין שומרת על כבודה ופרטיותה של האישה?

(-) אנונימי

מה שטוב בַּחטא זה הקטע של "ועונשו"

החופש הגדול, מחנה ביער

המקום: חורשה של קק"ל. הזמן: לילה, אמצע הקיץ. הדמות הראשית: מישהי שהפכה להיות הידידה הכי טובה שלי.

מחנה של אחת מתנועות הנוער, לא אכתוב יותר כדי להפחית את הסיכוי שמישהו קורא את זה ויזהה אותה בטקסט, למרות שגם פה זה סיכוי מאוד קטן. נקרא לה אריאלה. המחנה הזה – אחת החוויות הכי טובות ומשמעותיות בחיים שלי, הרבה מזה בזכותה. במחנה הפכנו, אני והיא, לידידים מאוד טובים ובמשך איזה שנה אח"כ היא היתה הידידה הכי טובה שלי. זה הזמן לשים ברקע, לכבודך, את האלבום songs of love and hate של לאונרד כהן. "צעדתי לתוך מערבולת, האבק כיסה לי את הנשמה…" חלק מהמשמעות של הסיפור הזה בשבילי, הוא שעשיתי את מה שעשיתי למישהי שהיתה כל כך חשובה לי, ושנתנה לי כל כך הרבה בחיים.

חילקו אותנו לקבוצות, כך שהייתי בקבוצה שלא היה בה אף אחד/ת שהיכרתי קודם, אבל האוירה של המקום ודברים אחרים גרמו להתקרבות מאוד מהירה בין כולנו. כבר בערב השני אני ואריאלה היינו מיודדים, הרגשנו די קרובים. זה היה מחנה באיזו חורשה. כשהגיע הלילה השני אז היא ועוד מישהי (היוזמה באה מאחת מהן, לא זוכר ממי, בטח מאריאלה) הציעו שנישן ביחד על שק שינה אחד ונתכסה בשניים, או להיפך, לא זוכר. לא מתוך שום כוונות מיניות, אלא מתוך החופשיות הפשוטה והשמֵחה של ידידוּת. היא התייחסה לזה כמשהו פשוט וטבעי.

אותי זה מאוד ריגש – הייתי אז נער לא מקובל, בלי חברים, ובטח ובטח שבלי שום קשרים עם בנות, וההצעה שלה החמיאה לי מאוד. לא תפסתי את זה באופן מיני (למרות שאני לא יודע אם היתה לי אז הבחנה ברורה בראש, כמו שיש לי היום, בין מה מיני ומה לא. בעצם גם היום אין לי הבחנה ממש ברורה. אבל בשום אופן לא תפסתי את זה כרמז למשהו שלא נאמר, אלא כהבעת קירבה).

הלכנו לישון כשאריאלה באמצע, הנערה השניה מצד אחד שלה ואני מהצד השני. גם אני וגם היא היינו עם מכנסיים קצרים או תחתונים, לא זוכר. באמצע הלילה התעוררתי והרגשתי את הרגל שלי נוגעת ברגל שלה. אולי בגלל זה התעוררתי. אני זוכר את המגע הנעים של השערות על הרגל שלה. היא שכבה על הגב או על הצד, ואני על הצד עם פנים אליה. התחלתי לאונן. אני לא זוכר אם גם קירבתי את הרגל שלי יותר אל הרגל שלה. אחר-כך הלכתי לשירותים לשטוף את עצמי. אני לא זוכר אם שפכתי שם בשק שינה או שהלכתי לסיים את העניין בשירותים. המידע הזה נמצא בחלק המודחק של הזיכרון.

למחרת קמנו והיא לא ידעה מזה כלום.

מה שטוב בַּחטא זה הקטע של "ועונשו"

שנתיים אחרי המקרה הכרתי את מי שהפכה להיות סיפור-האהבה-ההדדית הראשון שלי. מכיוון ששיערתי שאני הולך לשכב עם מישהי פעם ראשונה בחיים, כתבתי לאריאלה מכתב ארוך שמתוודה על מה שהיה. הרגשתי שאני לא יכול לשכב עם מישהי לפני שאקבל אישור מאריאלה לכך. אולי – לטהר את העבר המיני שלי, כדי ש"הפעם הראשונה" תהיה באמת החוויה המינית הראשונה, להתנקות לפני שאני מכניס את יחסי המין לחיים שלי. נתתי לאהובתי לקרוא את המכתב, אבל אז כבר דברים קרו מהר ולא שלחתי אותו אל אריאלה.

מאז אני מחפש בכל אחת שאני מתקרב אליה עד-כדי-לספר את התגובה שלה לסיפור. אהובה אחת אמרה לי שאני מספר את זה כי אני רוצה שיגידו לי שהייתי בסדר. היא צדקה, חלקית. אני לא רוצה שיגידו לי שהייתי בסדר. אני כן רוצה שיגידו לי שהייתי בסדר. אני לא רוצה שיגידו לי את זה. אני רוצה שיגידו ואני גם רוצה שיכעסו עלי ושני הדברים האלה לא מסתדרים ביחד באופן קוהרנטי ולא אכפת לי.

בדיעבד אני מבין את ההשפעות שהיו לסיפור הזה עלי, אולי לא את כולן. עד גיל מסוים הייתי מאונן ולא הרגשתי עם זה שום דבר רע. החל מזמן כלשהו התחלתי להרגיש רע עם כל פעם שאוננתי, התקשרו לזה הרבה רגשי אשמה. לא זכרתי מה היתה נקודת השינוי, הדחקתי אותה, אבל לפני כמה חודשים כשקראתי שוב את המכתב שכתבתי לה אז, קיבלתי אישור להשערה שלי שזה קרה בגלל מה שהיה. השפעה אחרת – נוזל הזרע נתפס אצלי כמשהו מאוד מגעיל, משהו שאם הוא חס וחלילה נוגע בגוף של מישהי הוא מלכלך אותה, אולי מטמא אותה. יש לכך עוד סיבות (בין השאר החוויה המכוננת הראשונה שסיפרתי עליה), אבל אני משער שזה קשור בקשר חזק לשם.

לפני פחות משנה החלטתי להביא לאריאלה את המכתב שלא נשלח (שלא נסלח). מצאתי את הטלפון שלה, דיברנו וקבענו שאני אביא לה לקרוא ויום אח"כ ניפגש ונדבר. ביום שאח"כ היא לא ענתה לטלפונים ממני. יכול להיות שהיה טעות לתת לה את המכתב, שנתינת המכתב פגעה בה שוב. במחשבות בעקבות זה הבנתי שההשפעה שהיתה לחוויה הזאת עלי – השפעה ספציפית בדברים שתיארתי למעלה ודברים אחרים והשפעה כללית בכך שהוא הכניס לי רגשי אשמה לכל יחסי מין מאז (לא רק בגלל זה, אבל גם בגלל זה) – היא מחיר שאני משלם על מה שהיה. ואני שמח לשלם את המחיר הזה, כי הוא מאפשר לי לסבול בגלל מה שהיה ובכך להרגיש שאני מכפר על זה, יוצר אפשרות של סליחה לעצמי.

כתבתי לעצמי אחרי שנתתי לה את המכתב: השאלה היא אם כבר סיימתי לשלם, כבר שילמתי מספיק, או עוד לא. נתינת המכתב, כמו שהוא היה כתוב, כמוה כלְווַדא ששילמתי את מלוא המחיר. אני מפסיד את החיבה וההערכה של אריאלה, וככה מפסיד בדיעבד את הקשר איתה – קשר שלתפיסתי לא הייתי ראוי לו אחרי מה שעשיתי, שהשגתי אותו ברמאות, כי היא לא ידעה ולכן היא חשבה שאני בנאדם טוב.

קיבלתי את העונש שלי, סיימתי לשלם על הפשע, בכך שעכשיו היא שונאת אותי. בכך שעכשיו היא חושבת עלי אחורה אֵל העבר לרעה, והפסדתי בדיעבד את הידידות שלה.

לאחר כל זה, אני יכול עכשיו להגיד לעצמי, לפחות באופן שכלי אבל אולי לא רק, שכן הייתי ראוי לקשר איתה. שהמעשה לא היה כל כך חמור עד כדי להפסיד בגללו את כל הקשר, ושזכיתי בַּקשר גם בזכות חלקים טובים בי ודברים טובים שעשיתי לה וכלפיה, והם מכסים לפחות באופן חלקי על המעשה הרע.

===================

הטקסט הוא חלק מטקסט בן שלושה חלקים שנקרא "שתי חוויות מכוננות". הטקסט המלא (והרבה טקסטים טובים ומעניינים) התפרסם בפנזין (חוברת עצמאית) בשם "פֵמזין" – פנזין על מין ומיניות שנכתב כולו על ידי גברים פמיניסטיים. את החוברת המלאה ניתן להוריד מכאן: http://www.political-drag.org/femzine.pdf

אני מנצל את ההזדמנות כדי להמליץ, בהתלהבות רבה רבה, על טקסט של חן נרדי בשם "איך הופכים נערים רומנטים לצרכני פורנו, זנות וסחר בנשים". טקסט אדיר בעיניי (ודי ארוך, אבל מומלץ לקרוא לפחות את הסעיף "כיצד לומדים נערים מיניות פורנוגראפית?”), שמדבר על איך קורה שאצל אנשים טובים בסה"כ, עם כוונות טובות ואהבה, משהו מתקלקל כל כך.

(-) אלכנסדר

זה כן נכון לשאול תמיד ולברר

(אזהרת טריגר)

את הסיפור הראשון אספר פעם אחרת. יש לו אותו כבר כתוב, ואני רק צריך לעשות העתק-הדבק, ועכשיו בוער לי לספר דווקא היום סיפור חדש. סיפור שעד היום עוד לא התמודדתי איתו.דווקא היום כי היום שמעתי על האתר בכנס "זהירות מהמרווח", וכי שעתיים אח"כ, במושב אחר בכנס שבו דיברו פעילים במרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, הבנתי משהו חדש על הסיפור הזה.

למה זה קשה לי לכתוב באתר הזה.

האתר מנסה ליצור מרחב בטוח לחלוק בו את הסיפורים. אני מנסה להבין למה קשה לי להרגיש את המרחב הזה כבטוח. המחשבה הראשונה היא שסיפורים כאלו ניתן לחלוק בסביבה של בנים בלבד, כי הסיפורים מלאים רגשי אשמה כלפי היחס שלי לנשים, ולכן הידיעה שגם נשים קוראות את זה לא מאפשרת לי לעבד את זה כראוי. חשש שמי שקוראות את הסיפור יתקפו אותי על מה שעשיתי, חשש מוגבר בעיקר כי אני חושב שהן יהיו צודקות.
אבל הרי עורכי האתר מסננים תגובות לא תומכות, אז מה הבעיה? אולי הבעיה היא אחרת. אני מרגיש שבעצם פרסום הסיפור, גם לעיני נשים קוראות, אני יוצר איזשהי פגיעה נוספת. אני כאילו דורש מנשים, כולל נשים שנפגעו מינית מגברים, לקבל אותי ולהבין אותי. אולי אפילו לסלוח לי. ויש בזה משהו משתלט, ולכן פוגעני. אני לא מרגיש שאני מצליח ממש להסביר את זה רציונלית, אבל ככה אני מרגיש.

מסובך לי עם הסיפור הזה, הסיפור השני, באופן אחר מאשר עם הסיפור הראשון. כי הסיפור השני התרחש כאשר כבר היתה בי תודעה פמיניסטית עמוקה והבנה לגבי תקיפות מיניות, ובכל זאת הוא קרה.

הסיפור התרחש עם מישהי, שהיה בינינו קשר ידידות קרוב במשך כמה זמן, ואז נותק, ואז נפגשנו מחדש. חלק מהסיבה לניתוק הקשר בפעם הראשונה היה קשיים שנוצרו בו מכיוון שהיא כנראה רצתה אותי באופן רומנטי, ואני לא רציתי.
היא באה אלי לחדר. דיברנו, השתרענו על המיטה ושכבנו אחת/ד מול השני/ה. אני לא זוכר הרבה. חבל שכך. הרגיש מאוד קרוב ואינטימי. קירבתי את השפתיים שלי לשלה. נישקתי אותה. באותו רגע היא שיתפה פעולה, אבל מיד אחר-כך היא הבהירה לי שהיא לא רצתה בזה. איך היא הבהירה לי את זה? מה עשיתי מיד אח"כ? אני לא זוכר. זה קרה לפני הרבה שנים, אבל מאוד יכול להיות שיש פה גם מימד של הדחקה.

הקשר שוב נחלש, ולאחר שנה נפגשנו שוב. התנצלתי על זה בפניה. מראש, לפני הפגישה, תיכננתי להתנצל. ולאחר ההתנצלות הרגשתי איזשהי תחושת אכזבה. בדיעבד הבנתי שהיתה לי צפייה לא מודעת שכאשר אתנצל, היא תעריך את זה מאוד, וההערכה שלה כלפי ההתנצלות תנטרל את הפגיעה שהיתה במה שעשיתי. טוב שזה לא מה שקרה. טוב שההתנצלות שלי לא תפקדה כ"תא וידוי" מטהר.
איך יכול להיות שעשיתי את זה, למרות שהיה לי כבר חינוך פמיניסטי ארוך שנים באותה תקופה? (בעיקר חינוך שנבע מקשרים עם נשים שהותקפו מינית בעברן). אני חושב שההסבר נוגע בקשר זוגי שהיה לי תקופה קצרה לפני זה (ההסבר לא מצדיק את מה שעשיתי, אבל הוא עוזר לי להבין מה קרה). במשך שנים כל הקשרים הזוגיים והמיניים שלי היו בתוך קהילה די סגורה, עם מודעות פמיניסטית די גבוהה ונורמות פמיניסטיות. הקשר המדובר, זה של לפני התקיפה, היה עם מישהי (נקרא לה ת.), מחוץ לקהילה הסגורה למדי הזאת.
ת. התלוננה על שאני זהיר מדי. שאני שואל לפני כל דבר. וזה הורס. פוגע בספונטניות ובהנאה.
ובהרבה מובנים היא צדקה. לא הייתי מנסה ליצור קשר עם נשים שמצאו חן בעיני כי חשבתי שלהתחיל עם מישהי זה תמיד הטרדה מינית. נמנעתי פעמים רבות מלהכנס לסיטואציות מיניות עם נשים גם כאשר הן הסכימו ורצו, כי תמיד נשאר בי החשד שאולי היא לא רוצה אלא מסכימה רק כי היא חושבת שזה מה שצריך לעשות (הימנעות שברקע שלה היתה התפיסה השוביניסטית המודחקת, שמין זה משהו שנשים "נותנות" לגברים, לא שהן עושות את זה כי הן נהנות מזה).
אבל במובנים אחרים היא לא צדקה. זה כן נכון לשאול תמיד ולברר. לא תמיד זה חייב להיות במילים. לפעמים מילים באמת יכולות להרוס, אבל אפשר למשל להתקרב עם השפתיים ממש ממש לאט. אפשר לשאול עם העיניים. ואם אין דרך בטוחה אחרת לשאול מלבד עם מילים, אז צריך לשאול עם מילים, גם אם הן פוגעות ברגע.
הביקורות הנכונות של ת. עלי בילבלו אותי. אכן, הייתי צריך להיות פחות זהיר, אבל קפצתי לקיצוניות שניה.

עד היום, שמונה שנים אחרי, אני עדיין מנסה למצוא את האיזון הנכון.

להבין למשל מתי ואיך זה בסדר להתחיל עם מישהי ברחוב (או בכנס פמיניסטי 🙂 ). זה מסע מעניין.

(-) אלכסנדר

כאילו כל העניין היה בטעות

(אזהרת טריגר)

 

 

בנעוריי, וזה לא היה כל כך מזמן, התייחסתי לבנות ולנשים בדרך שהיום לא הייתי נוהג בה ושאפילו גורמת לי להתבייש. חוץ מפעם אחת, אני חושב שזה אף פעם לא היה בגדר הטרדה מינית "על אמת" – פה מחמאה לא במקום, שם ניסיון להתחיל עם מישהי בצורה יותר מדי אגרסיבית. בנוסף, לפעמים פשוט זרמתי למיטה כי "המצב מחייב", כפי שמתארים לא מעט כותבים כאן. כשנתקלתי בהתנגדות וב"אני לא רוצה", בכל אחד מהמקרים, עצרתי.

התבגרתי בקרב אנשים שבאופן עקרוני הפגינו פתיחות כלפי סקס ומיניות, שזה נהדר ומוצדק – אבל לפעמים הקל על חציית הגבול. מאז קראתי פוסטים באתר הזה ובהרבה מקומות אחרים, שמעתי דברים שלא הייתי כל כך ער אליהם אז, והבנתי שמה שתפסתי כמשחק קליל יכול להתפרש בקלות כאיום או כהטרדה. כל זה, לצד תהליך ההתבגרות הטבעי, הוביל לשינוי ביחס שלי למין השני.

אבל גם היום אני זוכר היטב את הפעם האחת שבה הטרדתי בבירור. בסביבות גיל 18 (אני חושב) נסעתי באוטובוס בשעת ערב ולידי ישבה בחורה יפה, מבוגרת ממני בכמה שנים. חשבתי להתחיל לדבר איתה, לא דיברתי. במקום זה קירבתי את הרגל שלי כמה שיותר קרוב אל שלה, עד שישבנו צמודים ממש. לא עשיתי שום דבר מעבר לזה – פשוט נצמדתי, והיא לא אמרה כלום.

אחרי כמה דקות חברה שלא ראיתי הרבה זמן עלתה לאוטובוס. אינסטינקטיבית נופפתי לה לשלום מרחוק, כשאני עדיין צמוד לבחורה שלא הכרתי. החברה התקרבה אלי ושאלה אם זאת החברה שלי. התנתקתי ממנה, כאילו כל העניין היה בטעות, ואמרתי בחיוך מאולץ "אנחנו בכלל לא מכירים".

החברה ירדה באחת התחנות, ואחר כך גם אני. הבחורה נשארה שם. אני לא יודע איך היא הרגישה – אם היא היתה מזועזעת, אדישה, או באמת חשבה (איכשהו) שסתם התקרבתי בטעות. אני כן יודע שהסיבה היחידה שהרגשתי רע אחר כך היא שנופפתי לשלום לחברה, במקום לנצל את ה"הזדמנות שלי".

קשה לי להאמין שהבחורה שהטרדתי קוראת את מה שאני כותב כאן. אולי היא אפילו שכחה את האירוע הזה. אבל אם איכשהו הפוסט הזה מגיע אליך, אז אני מתנצל מעומק הלב, ומבטיח בכנות שלהיצמד לאישה זרה באוטובוס זה משהו שלא הייתי חולם לעשות עכשיו.

– עודד

%d בלוגרים אהבו את זה: